1. לפני תביעה שעיקרה
בקשה להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת 3 (להלן: "עופרה") לבין הנתבעות 1 ו- 2.
2. התובעת היא אשתו של אחד ממנהלי חברת "טופסטון בע"מ, חברה אשר בעבר הייתה בקשר עסקי תדיר עם העסק המשפחתי, אשר נתבע 4 (להלן: "נחום") ירש מאביו, ואשר הופעל בתקופה הרלוונטית באמצעות הנתבעת 1.
3. במסגרת עסקית זו, ובהקשר לרכישת סחורה (אבני שיש) מחברת טופסטון, רשמה עופרה, לבקשת חברת טופסטון, שהייתה זכאית לתשלום, שיקים של הנתבעת 1 לפקודת התובעת. אלה חוללו, עקב חשבון מוגבל, והנתבעת 3 החליפה שיקים אלה בשיקים של הנתבעת 2, אשר בתורם חוללו גם כן, ומכאן התביעה.
4. אין מחלוקת עקרונית אודות חבות הנתבעות 1 ו- 2. אין גם מחלוקת כי הנתבע 4, היה ערב אישית לשיקים אלה, אלא שהוא נכנס להליכי פשיטת רגל. נעשו ניסיונות של ממש לשלם את החוב וחלק משמעותי מן החוב שולם, אך בהעדר משאבים של החברות ושל הנתבע 4, מוקד כל ההליך בעניינה של הנתבעת עופרה, אשתו של נחום, ובטענת התובעת לאחריותה האישית של עופרה לשיקים של החברה.
5.
טענות התובעת הן בתמצית (ראו סעיף 73 לסיכומים), כי בתקופה הרלוונטית הייתה עופרה מנהלת בחברות הנתבעות ובעלת שליטה בלעדית בנתבעת 2. נטען כי עופרה משכה שיקים, כאשר היא יצרה מצג של בדיקת תזרים המזומנים, תוך אדישות לחובתה לבדוק אם החברות תוכלנה לפרוע את השיקים. בכך, על פי הטענה, פעלה ברשלנות וגרמה נזקים כספיים לתובעת והקימה עילה נזיקית.
6.
עוד נטען על ידי התובעת כי עופרה הייתה, רשמית ובפועל, מנהלת בחברה, וככזו אחראית היא באופן אישי לפעולות החברה. מכל מקום, רישומה הפורמאלי כמנהלת מספיקה כדי להטיל עליה אחריות אישית. כן נטען (סעיף 16(ג) לסיכומים) כי קיימת עילה ראויה להרמת מסך עקב עירוב נכסי החברות, הנתבעת 1 והנתבעת 2, הטעית מנהלי טופסטון וניהול עסקי של החברה שלא לטובת החברה בנטילת סיכונים בלתי סבירים לגבי יכולת לפרוע את השיקים וב"מימון דק".
7.
טענות הנתבעת עופרה הן שלא הייתה מנהלת בפועל של החברה, ולא רשמה שיקים בחברה אלא בשל בעיות רפואיות של המנהל האמיתי, בעלה נחום, והיא באופן אישי לא הייתה מודעת כלל למצב הכלכלי של החברות. עוד נטען כי גם הפעולות שננקטו על ידי החברות על פי החלטת נחום, היו סבירות בנסיבות העניין, ובכל מקרה אין הדבר מקים עילה להרמת מסך או בנזיקין.
מקומה של הנתבעת 3 - עופרה - בעסק
8. בהעדר מחלוקת רלוונטית על נסיבות הרקע, ניתן לגשת מיידית לבחינת שאלות המהות. השאלה הראשונה היא מקומה של עופרה בחברה בעת ביצוע העסקאות, דבר הנתון במחלוקת עובדתית חריפה.
9.
עופרה עצמה טענה בתצהירה ועדותה כי היא אינה אלא "עקרת בית" חסרת השכלה, שלא הייתה מעורבת כלל בעסק, שהיה של בעלה במשך כל השנים, עד אשר חלה. אמנם, מסיבה כלשהי נרשמה על ידי בעלה כמנהלת בעת הקמת החברות, הנתבעות, אך אין רישום זה משקף מציאות אמיתית. לדבריה, לאחר שבעלה, הנתבע 4, חלה מאוד, לאחר התקף לב ואירוע מוחי, והיה באשפוזים ושיקום ממושכים, נהגה היא לסייע לו בפעולות יומיום שונות. בין השאר נוצרה אצלו בעיה רפואית של חוסר יציבות בידיו, שגרם לשינוי בכתב ידו. בעייה, אשר חייבה אותה לקבל סמכות לחתום על שיקים.
10. על פי תצהירה, בתקופה הרלוונטית, חתמה על השיקים על פי הוראותיו של נחום, ללא שיקול דעת, וללא הבנה אמיתית של העסקה בה מדובר, ומבלי לדעת כלל על מצב החברה. לגרסתה, לאחר שנחום היה נותן הוראות לפקידה להכין את השיק המסוים, היא הייתה חותמת. כשם שהפקידה שהכינה את השיק לא ידעה את פרטי העסקה ומצב החברה, כך גם היא עצמה לא ידעה דבר.
11. בעדותה הפליגה התובעת וטענה כי למעשה כל נוכחותה במשרד לא נועדה אלא אלא לעקוב אחרי בעלה, לוודא שאינו עובר על הוראות הרופאים, להחליף לו בגדים לפי הצורך, להגיש לו כוס מים עם תרופות וכיוצא באלו פעולות (עמ' 33-34). היא הסבירה עוד כי בבנק התלוננו שלא מזהים את חתימתו של נחום, ולפיכך החלה היא לחתום על השיקים (עמ' 40). יחד עם זאת, היא טענה כי כלל אינה זוכרת את הפעולה של החלפת השיקים עבור התובעת, ולא את החתימה על השיקים המסוימים (עמ' 37-38), אם כי לא הכחישה את הטענה שמדובר בחתימתה (עמ' 43).
12. הנתבע 4, נחום, בעלה של עופרה, חיזק את עדותה וחזר על הטענה בתצהירו ובעדותו.
13.
לאחר ששמעתי את עדותה של עופרה בעניין זה, לא אוכל לקבל את טענתה. ראשית, מדובר בעדות בעל פה העומדת לכאורה מול מסמכים בכתב. אין חולק כי עופרה הייתה רשומה כמנהלת בשתי החברות הרלוונטיות. הטענה כי הרישום אינו משקף מציאות הוא אפשרי, אך מחייב ראיה חזקה יותר מאשר עדות בעל פה שלה ושל בעלה.
14. עוד יוזכר כי עופרה היא זו שחתמה על השיקים. חזקה שמי שיש לו זכות חתימה מבין על מה הוא חותם, מדוע הוא חותם ומהו ההקשר העסקי. אכן, ייתכנו חריגים, אך הנטל להוכיח חריג כזה מוטל על כתפי הטוען.
15. בהתחשב בנטל, הייתי מצפה מהנתבעת עופרה ליותר ראיות אובייקטיביות. כך, ניתן היה להביא עדות של מנהל חשבונות או רואה חשבון חיצוני של החברה, שיכול היה להעיד שלא היה לו כלל דין ודברים עם עופרה, וכל העניינים הכלכליים נוהלו על ידי נחום. ניתן היה להעיד עובדי משרד, לקוחות או ספקים אחרים על ההתנהלות העסקית של העסק, במיוחד נוכח טענות עדי התובעת כי עופרה הייתה מנהלת הכספים למעשה. לא הובא איש.
16. כמו כן, ניתן היה לגבות את הטענה כי התובע לא יכול היה לחתום על שיקים בשל כתב ידו המשובש, באופן אובייקטיבי. כך לדוגמא, ניתן היה להביא שיק שחזר מטעם זה מן הבנק, כפי שנטען שהיה. ניתן היה להביא עדות ישירה של רופא או מטפל בהקשר מסוים זה.
17. כל שהוצג בהקשר זה הוא התעודה נ/6 המלמדת על הבעיות הרפואיות הרבות של נחום, ובה נטען, בכמה שורות, כי הוא אינו יכול "לעבוד במקצועו". מסמך זה, שאינו אלא עדות שמיעה למעשה, ולא ערוך כחוות דעת כדין, אינו מלמד מה כן היו היכולות של נחום. אולי כל שנאסר עליו היה הרמת משקל כבד (הרי הוא עובד באבן)? ואז אין צורך שעופרה תחתום עבורו. יתרה מזו, אולי דווקא הקושי שלו, היה לעקוב אחר הצד העסקי, למרות שיכול היה לעבוד באבן עצמו, ודווקא מטעם זה נדרש לעופרה כדי לנהל את העסק מבחינה כספית, כטענת עדי התביעה. הדבר אינו ברור, ואין לראות במסמך זה משום חיזוק לגרסתה של עופרה, מעבר לעצם המחלה הקשה, עליה, למעשה, אין מחלוקת.
18. לא למותר לציין הערה אחת של הנתבעת עופרה בעת הדיון. בהקשר של אחת ההתנגדויות בעת חקירתה הנגדית, אמרה עופרה לעורך דינה "תן לי לענות. אני יודעת את השיקים האלה בעל פה" (עמ' 41 ש' 17). משפט מוזר זה לא התברר עד תומו, ואפשר שיש לו הסבר. אולם, בשים לב לטענתה כי אינה זוכרת כלל שיקים ספציפיים, וכי חתמה בכלל בלי להבין, הרי שהתבטאות זו מהווה אינדיקציה כי הדברים אינם כטענתה.